אני בדיוק חוזרת משחיית הבוקר שלי.
שמש נעימה מלטפת לי את הגוף, מגע המים מלטף גם הוא
תנועות הגוף כאילו מתמזגות עם הכחול הזה, המנצנץ …
אני לא סופרת בריכות אלא שוחה עד שהגוף מבקש לעצור
וגם אז נותנת עוד קצת ואז עוצרת. מסכימה איתו. מתמוגגת מידיעותיו.
חלק ממה שכל כך נעים לי בשחייה, זה המשמעות שאני נותנת לה.
יש בראש שלי קשר ישיר לחופש, לשחרור, לחופשה.
היום, אחרי שאני כבר שוחה חודשיים ולאחרונה ממש כל יום
המשמעות של זה הופכת להיות המרחב העצמי שלי, הזמן שלי עם עצמי.
מילוי המצברים, חשיבה, מדיטציה ממש.
רק שלפעמים התפיסה שלנו לגבי דברים לא כל כך חיובית
וזה לא מתקשר ישירות עם משהו נעים וטוב.
כשהבן הקטן שלי נולד עברתי תקופה לא קלה.
הייתי אחרי ניתוח קיסרי שלא עבר טוב (בלשון המעטה – כתבתי על זה פה)
וחודש אחריו ניתוח שד. שוב הרדמה מלאה. אישפוז.
נאחזתי ברצון להניק ובסוף גם זה לא צלח.
הגעתי הביתה שבורה. מרגישה שאני לא מבינה מה עובר עלי ומה עליי לעשות.
מעבר לרצון שלי להנות מהילד שלי, הבן הקטן שרק נולד לי, קסם בפני עצמו, טהור ומתוק
ולהחזיר לעצמי את עצמי, חשבתי גם על מה שממלא אותי ובא לי לעשות
(ובמיוחד אחרי החוויה הקשה שעברתי בניתוח) – בא לי לצאת ולצעוק לעולם שלא יוותרו על החיים!
אבל לא הצלחתי ממש להיות איתו. או עם עצמי.
הייתי שבורה ואפילו לא ידעתי לתת לזה להיות.
הרגשתי שמשהו מעכב אותי.
אני זוכרת את עצמי מתנהלת אחרי התאוששות קלה על אוטומט –
מטפלת בו, מנסה להנות, עושה קניות, דואגת למה שצריך. מתפקדת.
התחלתי גם לעבוד יותר. זה סיפק לי הנאה והרגשתי שאני חוזרת לעצמי.
רק כשהוא היה בן שנתיים הבנתי שעבר עליי כאן משהו.
עבר עליי יותר מסתם משהו…
מאוחר יותר תוך תהליכי המודעות שאני עוברת ומעבירה,
הבנתי שהיתה לי תפיסה (שמקורה לא ברור לי וגם לא משנה לי)
שהילדים שלי מעכבים אותי.
הילדים שלי מעכבים את ההצלחה שלי. את הקריירה שלי. את העסק שלי.
זה נפל עלי כרעם (גם היה חורף בחוץ) וראיתי פתאום את עצמי מבחוץ
מתנהלת איתם באהבה וברוך אבל לא באמת שם. הראש במקום אחר, ברצונות אחרים.
ואם זו התפיסה שלי הרי שברור שמה שאקבל בחזרה קשיים עם הילדים.
זה תדר שהעברתי להם וקיבלתי בחזרה.
תחשבו כמה פעמים אנחנו דנות בענייני בית- עבודה- קריירה וזו התפיסה שלנו.
אכולות רגשות אשם.. האמנם זה חייב להיות ככה?
ההבנה הזו שזה ההקשר שהיה לי בראש שינתה אצלי הרבה מאוד.
אני זוכרת שצחקתי פתאום בקול גדול. היתה שם הקלה. היתה שם תשוקה גדולה לילדיי.
הבנתי שאני רוצה להיות יותר נוכחת עם הילדים ושאני יכולה להמשיך בעסק שלי
ואפילו להצמיח אותו יותר ויותר בזכותם ולא על אף היותם.
"שינוי הערוץ" בתפיסה הוא כמו מים בנהר שאי אפשר ככה סתם לחסום
כי הכל יצוף וייגאה (ולא סתם אנחנו משתמשות במילה "אני מוצפת"..)
הוא זקוק לערוץ חלופי שיתקיים במקביל במוח שלנו, בחשיבה שלנו , בהרגלים שלנו
כדי שאז כשנרצה נוכל לחסום את הערוץ הקיים ולהפנות את הזרימה שלנו לערוץ החדש.
בקבוצות שלי אני מלמדת פתיחת ערוצים מקבילים 🙂
אחד מההרגלים האלה שמאפשרים לי את הערוץ המקביל, הוא השחייה שלי.
דרכה אני נטענת ויודעת שאם היתה לי תפיסה מוטעית, ברגע ששמתי לב אליה,
כבר עשיתי חלק מהעבודה. וזה לא חייב להיות מוטבע ומקובע במוח לעולמי עד.
זה מזכיר לי תמיד את הסיפור הבא:
"ביוגרפיה בחמישה בתים"
מתוך ספר החיים והמתים הטיבטי
- אני הולך לאורך הרחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני נופל לתוכו
אני אבוד.. אני חסר ישע
אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה. - אני הולך באותו רחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני מעמיד פנים שאיני מבחין בו
אני נופל לתוכו שוב
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן
אבל אין זו אשמתי ושוב לוקח לי נצח לצאת - אני הולך באותו רחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני רואה אותו
אני נופל לתוכו בכל זאת
כוחו של הרגל
עיני פקוחות, אני יודע היכן אני
זוהי אשמתי. אני יוצא מיד. - אני הולך באותו רחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני עוקף אותו. - אני הולך ברחוב אחר.
ראי מה התוצאות שלך ולכי חפשי את התפיסה שלך וגם כמו בסיפור, קחי אחריות
(אבל זה כבר נושא חדש לפוסט אחר..)