אוטוטו חוזרים לשגרה.
כשאת חושבת על חזרה לשגרה, מה מתעורר בך?
באסה, הקלה?
אני חושבת שיש בזה הרבה ללמוד על האופן בו אנחנו רואות את חיינו.
מעין תמרור אזהרה שמאותת לנו להתעורר ולאהוב כל יום בחיים שלנו.
אם זה לא ככה אפשר להפוך את זה לכזה ולא לחיות יותר על "אוטומט",
ואולי גם לשנות דברים ממש, לצאת להגשים חלומות.
כשעבדתי בהייטק אהבתי את העבודה שלי. ככה הרגשתי לפחות.
עסקתי באנשים, הובלתי תהליכים, היתה לי אחריות ואפילו חצי משרה כאמא ותנאים מצוינים.
התלבשתי יפה, הרגשתי שיש לי מסגרת וגם גמישות והרבה עניין.
ביומיום עלו הרבה רגעי כיווץ, רגעי "אוף"
ואני גם זוכרת שהיה עומס ושיחות ארוכות לחו"ל בערב ואין הפסקה בין בית ועבודה.
אני זוכרת שתמיד חשבתי שאני עובדת גם עבור קורות החיים שלי
וגם אם כרגע אני לא עושה בדיוק בדיוק מה שאני אוהבת וזה "ליד", אז לפחות אני בדרך…
כביכול בכל עבודה, חשבתי, יש חלקים שלא אוהבים.
העיקר שאני מתקדמת. העיקר שיש חלקים שאני נהנית בהם.
אני זוכרת גם שכל שבת נפלה עליי עייפות גדולה.
כיווץ בלב. חוסר רצון להניע את הכל שוב.
עלה בי קול שאמר לי שאני פשוט עייפה. שאני צריכה חופש. חופש אמיתי.
והמשכתי. מתכננת בעתיד חופש.
יחד עם זה היה לי הרגל של ביקורת, תלונות.
העברתי את שיחות העבודה ב"אוף לא ישנתי בלילה.." כביכול משתפת את חבריי.
למעשה חיה בשְביל מסוים שמציין כל הזמן מה אני לא רוצה, מה לא עובד, מה צריך לתקן…
חברות שלי קראו לי "ועדת ביקורת" 🙂
כשקמתי בימי ראשון צחקתי שכרגיל קשה להתניע ושיש לי "שביזות יום א'".
לכולם יש לא???
היום אני יודעת שלא!!
משהו שם לא היה מדויק לי.. היה "ליד".
לשביל הזה שהלכתי בו היה שביל מקביל. דומה אבל מופלא יותר. מדויק יותר.
יום אחד "התעוררתי". זה קרה כשהתחלתי להרגיש יותר ויותר את הכיווץ.
יצאתי ללימודים, כאילו במקרה ושם ראיתי עוד עולם.
עוד שביל של חוויות, תובנות, רגשות. הבנתי שיש עוד עולם שלא הכרתי.
זה מזכיר לי את הסרט "דלתות מסתובבות" שהעלילה יכולה ללכת בשני כיוונים.
כשהתחלתי לאמן והתעוררתי בבוקר בידיעה שאני עוסקת במה שאני אוהבת,
בידיעה שאני יוצרת את חיי וחולמת ומגשימה את החלומות שלי
חייתי את השביל המקביל!
הבנתי שאין "ככה זה" בחיים. שלא מקבלים דברים כמו שהם אלא רואים איתותים, מדייקים…
לא בכל מקרה יש דברים לא נעימים. (כן, כן אני מתארת לעצמי שאת מפקפקת..)
לא עם כל אמא נולדות דאגות או רגשות אשמה (!!)
לא חייבים לבחור קריירה או ילדים.
והחיים – הם לא חייבים להיות קשים. מותר להנות.
זה לא שהכל הפך להיות נופת צופים ומושלם.
(זה גם לקח זמן לדייק. עוד ועוד ואני מניחה שאני עדיין מדייקת ועושה "שיופים")
אלא הבנתי שיש לי בכל רגע בחירה איך לחיות.
שככל שאני מתחברת לעצמי, אני מבינה מה נכון לי ומה מדויק עבורי.
שאם אני רוצה לאהוב הכל – אני יכולה כי לכל מצב יש שביל מקביל!
יש לי בחירה מה לראות לנגד עיניי וככל שאני רואה את השביל המקביל,
שמרגיש רחב בגוף ונעים וטוב – הדברים עובדים עבורי,
מגיעים לפתחי, משתכפלים.
לא עוד "מעבירה" את השגרה אלא יוצרת אותה.
לא עוד מתלוננת (עייפות, כביסה שמחכה לי, בן זוג שלא עוזר) או "סופרת" מה לא עובד,
אלא רואה בשביל המקביל – מה כן עובד ומה אני עוד רוצה שיעבוד מדויק יותר.
אההההה כמה נעים!!
אם תתפסי את עצמך כבר עכשיו, שנייה לפני שחוזרים לשגרה ותנסי לדמיין את השביל המקביל שלך
מה תראי? איך החיים האידיאליים שלך נראים? מה מרחיב לך את הגוף?
כשתחלמי – תגעי להנות גם מהחופש של עכשיו (יכול להיות בלגן, ריבים וקושי או שלווה ללא חוגים, התכרבלות וטיולים)
וגם מהחזרה לשגרה (שחיקה, עומס, ג'ינגול או תשוקה לעשייה, יצירתיות, אחריות ועניין)
ואם זה לא ככה אצלך בשום שביל – זה הזמן לשנות משהו.. 🙂
מוזמנת להירשם לקבוצות האימון שנפתחות מיד אחרי החגים.
אשמח לשמוע מה השביל המקביל שלך – מה כן עובד לך? מה טוב בחייך? על מה את מודה כרגע? ברגע זה?