השבוע עשיתי לי מדיטציה בבוקר. התובנה שם היתה כ"כ גדולה שאני חייבת לשתף אתכן.
לא תמיד היה לי קל לעשות מדיטציות. בתור אישה רציונלית היה לי קושי גדול לנתק את המחשבות שלי, לשבת בשקט, לנשום, להיכנס לחלל ריק של תת מודע.
בהתחלה אפילו התקשתי לעצום עיניים אבל זה כ"כ עניין אותי שלא וויתרתי. ככל שעשיתי יותר ככה התמכרתי לתחושה השלווה הזו, חיבור למשהו גדול ממני.
היום אני כבר מתרגלת על בסיס קבוע. זה הטקס שלי עם עצמי. אני עושה לי את הטקסים שלי עם עצמי שאף אחד לא יכול לקחת לי וזה נותן לי מרחב אישי כל כך נעים שנותן לי אנרגיה נהדרת לכל היום. ולהמשך שלו ולהמשך של ההוא..
אז השבוע קמתי כרגיל ב- 5:30 בבוקר. שתיתי 2 כוסות מים והתיישבתי לי למדיטציה. 5 דק' זה כל מה שצריך..
בהתחלה הגיעו מחשבות על כל מה שיש לי לעשות, על הילדים, על עבודה ואח"כ ביקשתי מהן קצת לזוז ונכנסתי לי לשקט שלי..
היה לי שם נעים, בלי "צריך", באותנטיות וחיבור עצמי ופתאום נפל לי אסימון שאמר "כל מה שאנחנו רוצים זה להנות מהיומיום שלנו, להתנהל בנעימים"
מיד זרמה לי תחושה נעימה בגוף – היומיום שלי, כל יום בנפרד, בעצמו הוא נעים, מהנה. ככה רציתי שחיי ייראו פעם.
איזה כיף לי שאני נוגעת בחיים של אנשים, נפגשת עם חברה, יוצאת לקניות, מתנהלת לי במרחב הנעים שלי, הפשוט, היומיומי.
מיד הגיעה תובנה נוספת, חברה של "ההיא" שאמרה "אין מקום לדאגה".. אנחנו נוטים לפעמים להסתכל על המאקרו, על מטרות ויעדים ולאן רוצים להגיע
כשבעצם הכל כאן "למטה" , ב"מיקרו" כל כך נעים ואם נוסיף לזה אנרגיה נכונה, זה גם "מסתדר" בדיוק במקום הנכון לנו, עם מה שמתאים לנו.
לא תמיד אנחנו ערים לקבל את זה, לראות את מה שנכון לנו לרגע זה.
לפעמים אנחנו רוצים עוד ועוד, לא מחכים בסבלנות. גם אני תמיד העדתי על עצמי שאין לי סבלנות, רציתי את התשוקה שלי.
היום אני יודעת שהיתה לי תשוקה לתשוקה, לסיפוק , להגשמה ועובדה שהיום אני "שם".
אז מה המסקנה של כל זה?
- לקבוע לי מטרות, להתקדם ולהתפתח משם, כי מה שמשנה זה מי אני שם ולאו דווקא המטרה עצמה או ההשגה שלה.
- להנות יומיומית, כל הזמן, מדברים קטנים. אלה החיים. בשביל זה אני עושה כל מה שאני עושה.
- לתרגל טקסים קטנים של אושר שיובילו אותי עוד ועוד למקום הנעים שלי.
- הכל מסתדר בסוף אם מאמינים בזה אז חבל לדאוג כי הדאגה מושכת עוד דאגה והמיקוד הוא שלילי
לחיי היומיום הנעים שלנו!
רוצות לשתף מה עושה לכן את זה? תובנות שלכן? אשמח לקרוא!