אמא. עומס. תשישות. עייפות. חוסר הספק. ריצה.
בתוך כל זה לחשוב מה אני רוצה? לחלום? לדעת?
היא שואלת אותי…
בחופש הייתי עם בניי במרכז המבקרים "מהותי" של שרי אריסון בת"א.
המרכז מקסים וזה יועלה בפוסט אחר בוודאי..
שאלו שם את אריאל הבן הקטן שלי (בן 4.5) מה החלום שלו, מה המשאלה שלו
והוא ענה שהוא חולם לטוס יום אחד במטוס אבל יודע שזה לא ייקרה לעולם…
אני והאיש שלי הסתכלנו עליו וחייכנו.
חייכנו כי ידענו שהתודעה שלו צרה כרגע. הוא רואה את זה כמשהו בלתי אפשרי מבחינתו.
כשיצאנו משם ירדתי לגובה שלו ושאלתי אותו אם הוא חושב שזה יכול להתגשם
והוא ענה שלא..
עניתי לו שבקרוב אנחנו טסים לאילת והוא ייטוס לראשונה במטוס..
העיניים שלו זרחו. הוא קפץ ושר וכמעט בכה מאושר.
בדרך באוטו הוא לא הפסיק לשאול מתי, איך כמה , למה..
זה העלה אצלי את התובנה שגם אצלנו המבוגרים יש תודעה צרה לגבי החלומות שלנו.
אני הרבה פעמים מדיימנת חריץ קטן של דלת.
כאילו אנחנו מציצים דרכה ורואים רק את מה שרואים מהחריץ.
למעשה, יש שם הרבה דברים שאנחנו לא רואים ולא יודעים שאנחנו לא רואים.
יש שם עולם שלם אפשרי שבתודעה שלנו נראה מפחיד ולא ידוע.
אם ברמה הרגשית והתודעתית נדע רק שיש שם עולם כזה
שלא בטוח שאנחנו יודעות איך להגיע אליו ואיך לפתוח את הדלת הזו לרווחה
אבל הוא קיים שם… אז החיים שלנו יהיו עם הרבה יותר רוגע, שלווה, תחושה
בה אנחנו יכולות לסמוך על מה שיבוא ומה שקורה.
כי שוב, הכל, הכל בסוף קורה לטובתנו הגבוהה והנעלה ביותר 🙂
מה לדעתכן בחלומות שלכן נראה כרגע בלתי אפשרי?
איזה סיפור אתן מספרות לעצמכן שהופך את החלום שלכן לבלתי אפשרי?
השוק קשה? הזמנים לא מתאימים? ככה לא עושים?
איזה "פתק מהבית" אתן מוציאות לעצמכן כשאתן עומדות מול החלום שלכן?
ואולי אתן לא יודעות בכלל מהו אותו חלום כי למי יש זמן…. שם הדלת סגורה ורק את יכולה לפתוח אותה!
אשמח לשמוע מכן מה הסיפור הזה מעורר בכן. לפעמים חלומות מתגשמים.