תמיד אמרתי לעצמי שאין לי סבלנות שאני כבר רוצה להיות "שם" – בחלומות שלי, ברצונות שלי, רוצה למצוא את עצמי
לדעת מה נכון לי. תמיד אמרתי שאין לי סבלנות..
בשנה האחרונה זה השתנה. למדתי לאהוב את מה שיש כאן ועכשיו.
לא לחשוב כל הזמן על העתיד.
לתת לעתיד רק את המשקל הנכון שלו. המאוזן. שלא ייקח לי את כל המיקוד.
זה תמיד מזכיר לי את זה:
[Sm8QpI-A5fE]
כשהתחלתי להתאמן (ולאמן..) גיליתי ש"שם" זה בעצם "כאן" שהעתיד שאני רוצה הוא הרבה פעמים כבר כאן, בהווה.
שכל מה שיש לי בחיים ממש טוב לי ואני רק צריכה להכיר ולהוקיר את זה ולהנות ושדרך זה אני פשוט אהיה כאן וגם.. "שם".
גם היום ככל שאני שואפת גבוהה יותר ורוצה כבר את "שם", אני נזכרת שכל מה שיש לי היום זה ההווה ואין על כוחו של הרגע הזה
להנות ממנו, לדעת שהכל טוב ולבחון האם באמת זה משנה מה "שם" ומה "כאן"?
אני רואה אצל הרבה חברות, מכרות ומתאמנות שהן תלויות ב"שם" הזה- כשהילד יגדל ואהיה קצת יותר עצמאית אז אהיה מאושרת, משוחררת
אם רק בעלי היה יותר שותף – "שם" הכל היה קורה…, כשאקודם בעבודה אוכל להוכיח מה אני שווה ואז אהיה "שם".
זה טוב לשאוף שלא תבינו אותי לא נכון. אני מאמנת אחרי הכל… אבל זה גם גורם לתלות.
האושר שלנו לא תלוי במה שיהיה אחר כך. הוא כבר כאן אם רק נואיל להפסיק מחשבות, נרשה לעצמנו להנות! מותר להנות!
הכל בסדר!
בשבועות האחרונים הייתי בהרצאות של ניסים אמון
ואהבתי משפט זן שבעיני כל כך חשוב להעביר הלאה לאימהות (ולילדים..):
"ברגע הזה, אם לא קר לך ולא חם לך, אם את לא צריכה לשירותים,
אם לא רעבה ולא צמאה ואם לא כואב לך כלום – הכל בסדר!"
מה דעתך? מה התובנות שלך בעניין?
מוזמנת להגיב בתגובות כאן (שם?) למטה 🙂
לפעמים גם כשקר או כשחם או כשאני צריכה לשרותים, גם כשאני רעבה, וגם אם כואב משהו – הכל בסדר. לגבי צמא קצת קשה לי. כי אם לא אגיד זאת לעצמי – איך אשרוד את תל אביב בקיץ? איך אוכל לקום בחורף בקור ולקפוץ לבריכת גורדון הקרה ואחרי זה להיות ב"הי" יומיים, שרותים זה באמת פתיר ברמה של דקות ( חוץ מפעם שהייתי באפריקה בסאפארי באזור של אריות וזה לקח שעה של התאפקות- וגם זה היה בסדר. לפעמים הכאב הוא מקום לחקירה עצמית. כך שבעצם, באמת הכל בסדר. שבת שלום!
מסכימה איתך! זה פשוט הדברים היחידים שיכולים לגרום חוסר שקט שאפשר להתגבר עליו מיד ואז שוב הכל בסדר 🙂