אמא שלי ואני

עוד שנה עברה!
הנה מה שכתבתי שנה שעברה והאמת מתאים בול גם היום…

היום בדיוק לפני 16 שנה איבדתי את אמא שלי.

רק היום אני מבינה כמה אני "אני" בזכותה. גם בגלל אובדנה.
לא הייתי יכולה להיות "אני" אם לא היתה לי הדמות המדהימה שלה עד שמלאו לי 18.. מחבקת, מסבירה, נותנת דוגמא, מקשיבה ועוזרת לכולם.
לא הייתי יכולה להיות "אני" אם לא הייתי רואה כמה היא הגשימה את עצמה כאשת עסקים,
כמה היא השקיעה במשפחה, כמה היא תמרנה את כל ענייני השילוב בית- עבודה, כמה היא היתה מיוחדת ואחרת מכל מה שאני מכירה, גם היום. 
אני זוכרת למשל את ריח הבית בבוקר כשמתעוררים והכל מלא ריחות בישול כי היא יוצאת לעבוד ומכינה לי, ילדת המפתח, את כל מה שאני צריכה כדי לאכול צהריים.

כמה אהבתי את הדאגה הזו וגם את האחריות שנתנו לי. כמה אהבתי שהיא הגיעה בצהריים והיינו מתכרבלות יחד לישון על הספה.
לא הייתי יכולה להיות "אני" אם לא היו עוברים עליי ימי געגועים, התחחברות לבור עמוק שחור של חוסר
או געגעוע כשאני רואה אימהות עם אימהות ועגלות.. או סתם נשיקה בין אם לבת.

לפני 3 שנים ראיתי אותה. כן. ממש. בלידה של הבן הקטן שלי חוויתי סוג של הזיה / ספק מעבר לעולם הבא והיא היתה שם על ספה לבנה גדולה. יפה מתמיד. ואני מתרגשת לראותה.. והיא הודפת אותי שאני אלך, שעוד לא הגיע זמני. צועקת עלי, עושה תנועות עם הידיים. עד היום התמונה הזאת לא עוזבת אותי. לקח לי 7 שעות להתעורר אח"כ מההרדמה.
מתעוררת ולא יודעת באיזה עולם אני ועד כמה אני רוצה להיות כאן.

היום למדתי להודות גם על זה. הקושי והקשיים הביאו אותי לתובנות גדולות ולהנאה מהחיים.
אני יודעת שאני מפתחת את עצמי, מגשימה את עצמי בדיוק כמו שאני רוצה, בייעוד שלי בזכות עצמי
וגם בזכות מי שהיא היתה ואיך שהיא גידלה אותי יחד עם דמותה כמו שילדה בת 18 יכולה לזכור.
אם לא היה לי את הקושי הגדול הזה בחיים שלי אני לא בטוחה שהייתי מעזה היום לעשות מה שאני עושה, לראות דברים בפרופורציות
ולאכול את החיים בכפית..

אני מסתכלת על חיי רק לפני 7 שנים. לא ייאמן מה קרה מאז!! אני ממש צריכה טלסקופ כדי להסתכל על מי ומה שהייתי פעם..

לפני 7 שנים הרגשתי מבולבלת, בוכה הרבה, אבודה בעולם. שואלת הרבה "למה" ולא מצליחה להתקדם.
לפני 7 שנים הייתי "ועדת ביקורת" על כל אדם וכל דבר. לכל מקום שהלכתי היה לי מה להגיד והמיקוד היה שלילי.
לפני 7 שנים היה לי כביכול כל מה שרציתי אבל למעשה הכל היה נראה ריק מבפנים. הרגשתי שאני לא נראית.
לפני 7 שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי מתמשך שהרגשתי שמושך אותי למטה עוד ועוד ואני לא מצליחה להרים את עצמי.
לפני 7 שנים העבודה שלי היתה סתם עבודה בשביל הקו"ח ושיהיה בעתיד..
לפני 7 שנים כל הזמן הסתכלתי בשעון כדי לראות מתי הזמן עובר
לפני 7 שנים ניסיתי להיכנס להריון ולא הבנתי למה זה לא הולך?!
לפני 7 שנים הייתי מתלוננת סדרתית בכל שיחת סלון, עם חברים והרבה בלילה עם עצמי.
לפני 7 שנים לא הכרתי את עצמי..

אז את הפוסט הזה אני מקדישה לאמא שלי- אמא לינדה- שאני לא אני בלעדיה!
מתגעגעת כל רגע, כל דקה, כל שנייה. אוהבת ובטוחה שעוד ניפגש.

והנה השיר שהיא ביקשה שנכתוב על קברה והמשמעות שלו בהקשר שלה עושה לי צמרמורת כל פעם מחדש. כבר 16 שנה.

[htPBPHRv8JA]

Log in or Register to save this content for later.