– מה עובר עליי?
– היי זו רק עוד התפתחות. את
כבר יודעת שאחרי נפילות מגיעה התפתחות גדולה.
– אוקיי אבל בכל זאת. למה ככה בעוצמה? למה עולים כל מיני דברים שלא ידעתי שעוד קיימים בי?
– ככה זה עם כל מגירת התפתחות, ועוד בזמן קולקטיבי, הזבל עולה, מנקים, מדייקים והופ השמיים מתגלים.
– ובכל זאת חשוב לי להבין.
– אז תתבונני. תהדהדי. לא מהראש. מהאנרגיה שאת מרגישה.
אז זו השיחה בראש שלי כבר מתחילת החודש ועכשיו 3 שבועות אחרי אני מבינה אותי קצת יותר.
אני כבר רואה שמיים.
אני מבינה שעם המעבר של אייל לגן עירייה וההבנה שאני צריכה להילחם בהמון דברים עבורו + הרבה מטלות שחזרו אליי עם טיפולים ובירוקרטיה, חוויתי שם עוד שלב של אבל.
אבל על המצב שלו, אבל על החיים שלי והחופש שלי על גן לא מונגש, על חוסר חשיבה של העירייה, על כמות הבירוקרטיה והתעסקות שיש כאן גם עם האוכל שלו, תרופות ובדיקות, בירור זכויות ומה לא (ולא ברור לי מה עושים אנשים ללא עברית רהוטה וללא יכולת הכלה וביטוי ועם הראש השיווקי שלי בא לי לעזור למישהי לפתוח עסק כזה).
ואחרי שהתאבלתי וכעסתי, התגייסתי וכל השבוע האחרון פשוט עבדתי כל יום 4-5 שעות רק בזה. הלכתי לפני כן לעירייה עשיתי זומים עם אנשי מקצוע, הגשתי טפסים סרקתי שלחתי מיילים, ביררתי על הזכויות שלנו, דיברתי עם עורכי דין והייתי גאה בי על העשייה עם תדר אהבה ונחישות אבל הקושי והכאפה שחטפתי עוד הדהדו. הדברים עוד לא הסתדרו אבל אני טיפלתי בעצמי וההומור חזר אליי ואיתו האהבה. או שבעצם אני לא יודעת מה בא קודם.
עם הקורונה הזו אני יודעת גם כמה יש לי לתת בשליחות שלי והעובדה שלא הייתי פנויה לזה ולא מבחירה (חופש אני אוהבת אותך) הכניסה המון ביקורת עצמית.
כבר כמה שבועות שאני פשוט בקבלה של המצב מכל כיווניו. עוד קבלה בעוד שלב שאנחנו עוברים. אישית וקולקטיבית. מבינה שזה מה שיש ואין מה להאבק בזה. אני מטפלת בעצמי עם תזונה וכושר, עם טיפולים שונים ושיחות, עם המון מדיטציות והופונופונו ופתאום תוך כדי כתיבה הבנתי שאני מרגישה שנטשתי אותי ועל זה אני כועסת. שזה לא ראוי.
זה התחבר לי לאמא שלי ולהצגה תרפויטית שעשיתי בלימודי תאטרון קהילתי באוניברסיטה ונקראה ״נטושה״. בהצגה הייתי נטושה אחרי שאימי נפטרה ואלה התחושות שנשארתי איתן.
עכשיו פתאום עברה בי המחשבה שנטשתי את עצמי והיי זה לא ראוי!
וכיוון שאני מיומנת מיד עניתי לעצמי ״האמנם?!״ אז אני לא בשליחות שלי כמו שאני רוצה. אז מה. אז אני מתאבלת מעט על אייל ומצבי. אז מה?! זה רק כמה רגעים ואני יודעת שזה יעבור.
אז נכנסתי לכמה שבועות של עצב גדול. איזו חמודה אני! אז מה?! קצת חמלה וקבלה ואיזה יופי שבא לי לתת עוד ושבא לי על העבודה שלי ואיזו אמא נהדרת אני לאייל ולילדים ואפילו לעצמי. וכמה אהבה סובבת אותי! ואיזה עומקים מעניינים אני משחררת כאן ומעניין מה יגיע הלאה בהתרגשות וציפייה.
והנה פחות מעונן לי עכשיו בפנים וכיף שמתחיל להיות מעונן ומלטף בחוץ.
לפני שבועיים לא יכולתי לענות לעצמי ככה כי הייתי צריכה עוד להיות בנמוכים וזה בסדר. גם זו הקשבה.
ואולי כל הפוסט הזה שהתחלתי בכתיבה לעצמי נועד לצאת החוצה כדי לתת לגיטימציה ליפול, כדי להכיר ברגשות, כדי להראות שגם אנשים חיוביים נופלים לעננה, כדי שנלמד לענות האמנם ואז מה וגם נשקיע באנרגיה שלנו על הדרך. כדי שאצא עם השליחות שלי גם פה.
מה שבטוח, להיות אמא לילד מיוחד זו וואחד למידה והיום אני מבינה שבכל מעבר וכל שלב יש עוד עולם לגלות ועוד שטח לחקור. עכשיו אני אגיע יותר מוכנה.