כולנו אחד בימי קורונה
כולנו אחד.
אני זוכרת שלפני שנתיים כשאייל לא הפסיק לפרכס יום אחד והייתי איתו שעות בחדר ורציתי החוצה לשמש ולתת לילדי ולמתאמנות עלתה לי תובנה שכשאני נותנת לו, אני נותנת לכולם.
פתאום כל העייפות נעלמה וזה הרחיב לי את הלב. אנרגיות עובדות במקביל.
זו היתה הפעם הראשונה ששיחקתי במושג הזה של כולנו אחד. זו היתה פעם ראשונה שהבנתי אנרגטית כמה כולנו קשורים כי העייפות שנעלמה הראתה לי כמה זה תודעתי.
זה ריגש אותי כי הבנתי את הפשטות והקלות של האנרגיות כאן סביבנו.
הבנתי את הכוח האנרגטי שיש לרצון.
עכשיו בזמן קורונה כשכולנו בכל העולם חווים יחד אותם דברים פחות או יותר, שוב יש הזדמנות לראות כמה כולנו אחד.
כמה פשוט לאהוב ולנשום, כמה נוכחות היא חיבור אדיר לעולם ולטבע, כמה המחזוריות בטבע גאונית וגם אנחנו יכולים לבוא עם קבלה והתמסרות למצב.
כמה החושים שלנו משותפים ובסיסיים וכמה אנחנו אוהבים לאהוב להנות ולבלות. כמה אנחנו אוהבים אנשים גם אם מרחוק. כמה אנחנו אוהבים להתבטל וחופש וגם עניין וזרימה.
כמה כולנו רוצים אותו דבר וכולנו מתחברים דרך החוויות והפשטות.
כשכולם חווים יחד פשטות ועצירה של השגרה יש שיפט אנרגטי שלא רק ששולח אותנו כל אחד למקום שלו אלא גם מחבר בינינו.
אני קוראת כל מיני פוסטים של ״פתאום כולם נהיו כמוני״
פתאום כולם כמוני כותבות כל נשות החינוך הביתי.
פתאום כולם כמוני כותבות המורות שרואות את כל העולם הופך למחנך.
פתאום כולם כמוני כותבות כל המשווקות ובעלות הקורסים הדיגיטליים.
פתאום כולם כמוני כותבים כל המבשלים או כל המסדרות והמנקות ?
יש לנו הזדמנות לראות את האחרים בתפקיד שלהם ולהתקרב אחד לשני אנרגטית. כמו שאנחנו באמת.
כולנו אותו דבר. כולנו יחד. כולנו פשוטים בסהכ ומעריכים חיים.
כשאנחנו נותנים לעצמנו אנחנו נותנים לכולם וכשאנחנו מעריכים פשטות נשימה ואהבה שמשותפים לכולנו אנחנו והופכים דומים כולנו, אנחנו מגדילים את האנרגיה של כולנו יחד.
