אמא שלי
24 שנה שאין לי אהבת אם וקול בראש שבמקרה שלי, הוא תמיד בעדי.
אין לי מורה מצוינת שלא ידעתי בזמנו להעריך כמו שאני מעריכה היום.
בחודש האחרון הבנתי כמה המתאמנות שלי זקוקות לקול חדש שיחזור על עצמו ויאיר אותן, ירים אותן, יפרגן ויחמיא.
מודה שיש לי קול כזה בילט-אין ואולי תמיד היה בזכות אמא שלי שידעה להעמיד אותי מול מראה ולהגיד לי לדבר לעצמי יפה.
ילדה קטנה בלי שיניים ושתי קוקיות לומדת להגיד לעצמה שהיא מותק גם אם לא תמיד הרגשתי ככה מיד. לומדת להגיד לעצמי שאם לא רוצים אותי, הפסידו. לומדת לראות בי גם את הפגמים בעיני עצמי ולקבל. למדתי בזכותה להחמיא לי, לסלוח ולחמול, לראות הלאה ולא להתעכב על מה שלא עבד, להעביר פוקוס לרגשות שלי ולדייק דרכם. אפילו כשכל זה עוד לא היה מודע וידוע לי.
אמא שלי היתה מאמנת בעצמה מעצם היותה וגם כשהיא ביקרה אותי ידעתי שהיא לא שופטת.
זה הפך הקול שלי לעצמי ואותו אני מעבירה הלאה לא רק לילדים שלי אלא גם למתאמנות שלי.
ללמוד להרים לעצמנו בכל סיטואציה, לחמול ולסלוח, לדעת שמגיע לנו מעצם היותנו ולהפסיק לבקר ולשפוט.
זה משמח אותי לחשוב שמשהו ממנה עובר הלאה דרכי כי היא נפטרה בעידן שאין בו אינטרנט והזיכרון ממנה לא מתועד. היא השאירה אחריה כל כך הרבה.
הנה אמא אני מעבירה ממך הלאה.
תודה עלייך.
