פרפקציוניסטית?
היא התקשרה להגיד שהיא הרגישה פספוס של הקורס.
היא לא הראשונה.
זה קורה לפעמים שבנות מסיימות את הקורס. מתלהבות, מלאות תובנות, אפילו ייצרו לעצמן ״עוגנים״ שעזרו להן הלאה לחיים או תוצאות מפתיעות (ויש כאלה גם שלא) אבל הן חשות פספוס.
כשחקרתי הבנתי שהיא לא ראתה את כל השיעורים. שהיא לא הספיקה הכל. שהיא לא הבינה הכל הכל הכל. רק קצת.
ואפילו שאני והמנטוריות שלי הזמננו לשתף, היא בחרה שלא. לא נעים לה.
ובכל זאת, אני שמחה שזה יצא.
לא, אני לא קופצת מהגג וזה לא כזה נעים אבל יש לי כאן הזדמנות להראות לה משהו. ובטח גם לעצמי.
זה מעניין אותי. התחושה הזו של פספוס.
כי בעיניי, ההתפתחות שלנו היא לא אם נעשה הכל הכל כמו שתיכננו או כמו שרצינו או איך שכיווננו אלא, דווקא ממה שנלמד על עצמנו בדרך. זה הרבה יותר חשוב מכל שיעור או כלי שתראי באיזה שיעור שפיספסת.
התגובה שלך לנסיבות היא זו שמפתחת אותך.
למעשה, תחושת הפספוס שמגיעה מהפרשנות שלנו, גורמת לסבל הרבה יותר מאי עמידה במה שהצבת לעצמך.
ומה אם כך נועד להיות? הרי גם בחיים אנחנו לא מושלמות ולא מספיקות הכל הכל.
ומה התגובה שלנו שם? ביקורת עצמית? באסה? שיפוטיות? או פשוט ההבנה שכך נועד להיות. שספגתי מה שנועדתי לספוג ושאם כבר אני חשה פספוס זה מדייק לי שאני רוצה עוד.
עוד מה? עוד למידה? עוד הבנה? עוד תמיכה? עוד שמחה פשוטה? חיבור? וואלה זה כולה רמז ללכת לחפש את אלה כבר עכשיו! ללא תלות בהספק או בפרטים הקטנים. איפה יש לי שמחה? מצאתי? זה תכלס מה שרציתי. כל רצון להבין או לעבור תהליך (או כל רצון כלשהו בכלל) הוא כי אנחנו מאמינות שב וכו יש רגש שאני רוצה להרגיש.
אז אם אדייק מתוך הפספוס – הופה הנה צצה לה התפתחות והבנה וקבלה וחמלה.
כשאנחנו מפסיקות להתווכח עם המציאות, אנחנו מתחילות לסמוך שמה שקורה הוא אחלה. אנחנו יכולות עוד לבקש, עוד להרגיש ולדייק והעיקר להנות.
כי לפעמים הייקום ייקח אותך בכוונה לפספס כדי שתגיעי לתובנה הזו. כדי שתקחי את התחושה שרצית יותר ותפתחי בזכותה משהו חדש על עצמך.
ואז… אז הזמן יכול להתכווץ ואולי תראי עוד שיעור ועוד כלי. אז תהני ממה שיש גם מבלי להיות תלויה בהבנה, בחזרה, בכלים או שיעורים. וזה שווה הרבה יותר מכל דבר אחר.
הדרך היא החשובה. דברים קורים לנו לא סתם. אבל אנחנו מתווכחות. וגרוע מזה מתבאסות.
ככל שתסמכו על הדרך ורק תדייקו דרכה – תקבלו מה שיש – אז תמשיכו לקבל עוד! וככה תייצרו לעצמכן עוגנים ותובנות והדרך תפרח.
זה קורה לפעמים גם כשאני מציעה את תוכנית ההמשך – יש כאלה שאומרות לי שלא הרגישו מצטיינות בתוכנית הבסיס אז לא יכולות להמשיך הלאה. ואני נזכרת שגם בי פעם חלפה מחשבה כזו שהרי אם לא הגעתי לתובנות שרציתי או לתוצאות שרציתי למה לי להמשיך? ואז אני נזכרת בתדר. ובהחלטה שהיתה לי פעם שאם נהניתי גם אם לא הבנתי הכל – אני ממשיכה. אני סקרנית. אני נותנת לייקום להפתיע אותי. ואז אני מתמסרת לכל מה שבא והופ הנה גדלתי שוב. פתאום אני ראויה.
פרפקציוניזם קוראים לזה. זה פוגש אותנו בהרבה מקרים. זה אומר שאני מתווכחת עם המציאות, שאני לא תמיד סומכת שמה שיגיע הוא טוב לי ולכן רוצה לשלוט בכל הפרטים הקטנים.
רוצה לשלוט בפרטים הקטנים? תשקיעי בשמחה. בכל הפרטים שמרכיבים אותה. אם כבר פרפקציוניזם – אז לשם 
?
* אני אגב בוחנת את עצמי משפרת ומשתפרת ובעיקר נהנית. לא הכל תלוי בי אבל אני שמחה להסתכל על מי שאיתי בראייה ייקומית.
