כשהתדר נמוך..

הפעם, הרגשתי שמשהו מערפל אותי.

שלא בא לי לחשוב חיובי או בהיר

שאני לא רוצה להתאמן בכלל! הרגשתי שאני מתנגדת למצב במקום לקבל אותו. וידעתי את זה והתנגדתי עוד יותר.

אייל התחיל גן חדש (עירייה עם עיכוב התפתחותי) והמעבר, למרות שהכנתי את עצמי מראש, לא קל לי בכלל.

עשרות עיסוקי בירוקרטיה נפלו עליי, ההבדלים בגן וחוסר ההתאמה אליו נשפו לי בפנים,

הבנתי שאני רוצה וצריכה לעשות המון דברים כדי שיהיה לו ולי יותר טוב.

אבל לא הצלחתי לראות בזה רק "רגע" והתווספו עוד מחשבות קשות שלא עצרתי. הרגשתי ואני עדיין מרגישה שהחופש שלי מצטמצם ומשהו בזה הזכיר לי את השנתיים הראשונות לפני שהיה לנו גן וכולי הייתי מגויסת וגם חסרת אוויר וחיים.

היום כשאני יכולה לחשוב בהיר יותר אחרי כמה ימים עם התנגדות, אני רוצה לשתף במה שעזר ועוזר לי.

1. כמו תמיד הקשבה לעצמנו היא העניין. ואם אני מתנגדת למחשבות חיוביות או לאימון זה בסדר גמור. פשוט לתת לזה להיות. זה הרי יעבור וגם טוב לי להוציא את כל הכעס והרשף החוצה.

2. אחרי שקיבלתי שככה זה עלה בי צורך פשוט לנשום. זה התחיל מהודעה שכתבתי לחברה ששאלה מה שלומי ועניתי ״נושמת״ ואז הבנתי שאני ממש לא. עצרתי עם האוטו והפנתי תשומת לב לנשימה. זה איפשר לי להיות בקבלה. התרגשתי שם פשוט לנשום את הקושי

3. בבית הרגשתי שאני לא שקטה וכאמור לא בא לי כלום אז הנעתי תנועה דרך סדר, כביסות, מצעים ועוד. מבחינתי זה עוגן שעוזר לי להניע אנרגיה של חיים בבית ומשם גם פנימה אליי.

4. בעקבות התנועה עלתה בי שאלה שאני שואלת את עצמי לפעמים ומחברת אותי לכאן ועכשיו, מתבלת לי את העכשיו ברוח עם פרקטיקה.

שאלתי את עצמי מה מלהיב אותי לעשות רק ברגע זה. התשובה היתה לכתוב והתיישבתי לכתוב ולהוציא כל מה שבוער בי. בגלל שאני מיומנת גם עניתי לעצמי ממקום גבוה ומיד נרגעתי.

5. פתחתי מאז כל בוקר בכתיבה של מחשבות שעושות לי טוב והופ – הלופ של מטה הפך למומנטום של מעלה. החיוך חזר וגם הנשימה. הנסיבות עדיין לא פשוטות לי אבל אני רואה את זה בהיר בלי דרמה.

בעקבות זה החלטתי שאני לא פותחת כרגע מחזור של ״עכשיו גם אני״ כי אני רוצה להשקיע את כולי שם וזה פשוט מרגיש לא מדויק.

הלב שלי התעצב מההחלטה הזו והבנתי כמה השליחות שלי בוערת בי. אני שמחה על ההבנה הזו שמרגשת אותי אבל הולכת עם הבטן.

מה שבטוח שאני שוב גדלה פה בזכות אייל גם אם זה כרגע לא נוח.