שיתוף של התמסרות. אייל ואני.
ברגע זה בלבד אני מרגישה נפלא. מהרגעים האלה שאני מחוברת לייקום ואוהבת הכל. מבינה כמה הכל מדויק ונכון.
הסגר השני הזה בזמן קורונה לא עשה לי טוב בתחילתו. הרגשתי שאין לי אוויר, אין לי חופש, אין לי חשק לכלום. אבל הכי היה לי קשה שאני פשוט מתקשה עם אייל. שאין לי שם רצון מיטיב.
מתקשה לשחק איתו, להניע אותו לשחק, אם אני כבר משקיעה הוא לא משתף פעולה, מתקשה לראות אותו שוכב הרבה על הרצפה, להכיל את הפרכוסים.
אני כבר יודעת שיש גלים כאלה של ההתמודדות עם המחלה שלו. תחילת השנה והשינוי במסגרת לא ממש תרם והיווה עוד סוג של הכרה במה שאני מתמודדת איתו.
אני כבר למעלה משנה בפוקוס על ריפוי עבורו ללא תלות או היאחזות בתוצאה ומתוך סקרנות.
העובדה שזה גם מתקשר לעבודה שלי הדליקה אותי להיות בדרך שם ולצפות בסקרנות והתרגשות לראות מה יקרה אם יקרה.
אבל פתאום זה תפס אותי. ריפוי. מעצם השימוש במילה הזו הבנתי שאני מתנגדת לנסיבות. מתנגדת למציאות כפי שהיא. כלומר כשאני מבקשת ריפוי אז הסאבטקסט אומר שעכשיו לא טוב.
מי אמר? מהו טוב ורע? למה בכלל אני מרחמת על אייל ועליי?
ברגע שהבנתי שאני בהתנגדות, שמתי לב שאני גם כל הזמן מתלוננת. גם אם לא החוצה אז פנימה בתוכי. על כמה אני לבד, כמה לא מבינים אותנו, כמה קשה להיות אמא לילד מיוחד.
להתלונן זה אנושי, משחרר וטבעי אבל זה גם הרגל ויש מתחת לזה פשוט רצון לחוש עטופה ואהובה. רגשות שאני יכולה לספק לעצמי גם בלי כל ה"סיפור" ובלי לרחם על אייל או על עצמי ועלינו. אני לא זקוקה ל"סיפור" יותר. יש להרגל הזה מחיר.
להתלונן זה אנושי, משחרר וטבעי אבל זה גם הרגל ויש מתחת לזה פשוט רצון לחוש עטופה ואהובה. רגשות שאני יכולה לספק לעצמי גם בלי כל ה"סיפור" ובלי לרחם על אייל או על עצמי ועלינו. אני לא זקוקה ל"סיפור" יותר. יש להרגל הזה מחיר.
בתלונות שעלו לי יש המון "אני" ופוקוס על מה שקשה לי. המון אגו שהוא בכלל לא העניין פה. זה הוביל אותי גם לניפרדות. אני לעומת העולם, אייל לעומת אחרים ושוב כמה לא רואים אותי.. כמה לא מבינים מה אנחנו עוברים.
סיפור 
כשהפסקתי להתלונן או להתווכח עם המציאות כמו שאני קוראת לזה, העברתי את הפוקוס למה שיש כרגע ונולדה בי התמסרות.
זה לא שלא הייתי בקבלה קודם אבל אני מרגישה שהקושי החדש בקורונה ובגן חדש הוליד לי עוד קבלה ויותר מזה התמסרות לכל מה שאייל זקוק ממני בפשטות ובלי מאמץ.
החלטתי לראות את אייל פשוט כמו שהוא – ילד מלא שמחת חיים, שר כל הזמן, נחוש ללמוד ולהתפתח ופשוט הגור שלי. אני לא סתם משתמשת במילה גור. זה אולי מביך אבל כשחשבתי על זה שאם היה לי כלב מעוכב הייתי פשוט נהנית לשחק איתו בלי לחשוב שהוא לא יודע להביא כדור
זה הוריד ממני ציפיות ובעיקר עטף את אייל בתדר אהבה ללא תנאי.
כשזה מרחיב לי את הלב, התשוקה שלי להיות איתו עלתה וגדלה וזה הראה לי כמה זה הנתיב שלנו. מה שעושה לי טוב הוא הנתיב שלי.
כשהייתי קטנה וביקשו ממני משהו להביא בבית הייתי מביאה ומתלוננת. אמא שלי ז"ל אמרה לי אז "אם את כבר עושה, תעשי בכיף" וזה ה שהחלטתי לעשות גם עכשיו.
מה שיש הוא שיש.
ככל שהתמסרתי בשבועות האחרונים ונהניתי להיות איתו, להשקיע בו במשחקים, טיפולים, עיטוף בלילה ועוד, ככה התחלתי יותר ויותר להנות מהרגע. להיות עוד יותר נוכחת ברגע הזה בלבד ובמה שיש בו.
זה כמובן גם זלג לעוד תחומים בחיים שלי – התחברות לעצמי ברגע זה והשקעה במדיטציות, קריאה, בהייה, ספורט ותזונה כי החיבור הזה הוא הכי חשוב וכל השאר זה עוד חשקים שעולים.
ההקשבה הזו לעצמי היא אבן דרך בשבילי ובכל שלב כזה אני עוד יותר מתמזגת עם הפן האנרגטי שלי, עם הפן האנרגטי בייקום. בלי לחשוב על עבר ועתיד, בלי לבקר את עצמי או להתאכזב מעצמי כמו שקרה לי להפתעתי לאחרונה.
הנוכחות הזו גרמה לי לחזור לשאלה שאני מלמדת את המתאמנות שלי – לשאול את עצמי מה מלהיב אותי לעשות ברגע זה בלבד? וככה לנהל כל רגע מרגע לרגע. לדאוג לחיבור שלי, להנאות שלי ולהשקיע בזה.
וזה מה שגורם לי לעוף בימים האלה. תחושה של חיבור למימד חמישי (היי לכל מי שהתנתק לו המודם הרציונלי) – אחדות במקום נפרדות, מלאות באנרגיה שהיא אני ללא אגו, נוכחות לכאן ועכשיו, אמון בייקום ובדיוק שבו (ללא התדרים הקשים מנשוא שהרגשתי בחודשים האחרונים זה לא היה עולה) וענווה מנקודת מבט ייקומית ולא אישית על כל מה שעובר עלינו.
התמסרות.
אשמח לקרוא אם זה פוגש אתכן ומה דעתכן?