מה עזר לי כשנלחצתי?

הדופק עולה, חם לי ואני מזיעה וקולטת שיש לי התקף חרדה. אני קופצת באמצע המסאז׳ ומבקשת שתוריד לי את המגבות. לוקחות לי עוד כמה דקות ארוכות להירגע ואיכשהו לחזור לטיפול. שוב לא לגמרי נוכחת.

אני חוזרת לתרגל מדיטציות בימים האלה וכל בוקר פותחת במרפסת מול הנוף ופתאום מתחילים להגיע אליי תקשורים. מרגישה צורך לשלוח לכל מיני חברות ומתאמנות מידע ומסרים. אני עושה את זה ונפעמת ממה שעלה ועולה. אני מתביישת ומשביעה אותן שזה רק בינינו.
כמה ימים אחכ אני חווה עוד התקף כזה בזמן מדיטציה בקבוצה וחושבת לעצמי שהלידה השקטה דפקה לי את השלווה הפנימית.
המנחה שואל אותי – ״איך את יודעת שזה התקף חרדה?״
״אני לא נושמת״ אני עונה לו.
״אז מה?!״ הוא שואל. ״רק ברגע זה. בואי נראה מה יקרה ברגע הבא״.
אבל דופק לי הלב ואני מזיעה אני אומרת לו. ״אז מה?!״ הוא עונה לי שוב.
אני מבינה שאני מתייגת. מחליטה להתבונן ומאותו רגע לאמץ את ה״אז מה״ הזה כל הזמן! אז מה אם יש כלים בכיור, אז מה אם אני חסרת חשק, אז מה אם לא הלכתי לאנשהו אז מה אם אמרו לי ככה ועשו לי אחרת ועוד ועוד. וכל ״אז מה״ כזה משחרר בי עוד.

עכשיו אני שוב פה ב״מצפה הימים״. הגעתי לפה אחרת ואני אוהבת לראות את ההבדלים בתוכי. ה״אז מה״ הזה של אז כבר טבוע בי.

אני מתקשרת מאז הרבה יותר בחופשיות וגאה להיות אני בלי להתבייש.

כבר חודש שאני מתחברת לאני הנשמתית שלי כל יום. מתבוננת איך זה לחוות את הנוכחות שלה/ שלי איתי. איך זה לחוות אור מיטבי איתי כל הזמן, איך זה להסתכל על הכל מלמעלה, איך זה מרגיש להיות בלי המיינד, איך זה מרגיש להיות אור.
העוצמה עולה ויורדת, תובנות ומסרים מגיעים ואני רק מתבוננת.
חווה 4 ימים של רוגע, רק שלא כמו אז, חזרתי לפה שלווה ויציבה, מחויכת ללא תלות בנסיבות, סומכת הרבה יותר, נהנית הרבה יותר.
לעומת הלידה השקטה והאובדן של אז, הטיפול באייל דורש ממני התמודדות יומיומית. לעומת כל מה שחוויתי ההתמודדות הזו היא הקשה לי ביותר והנה אני רואה שבאתי אליה מוכנה ומרוגשת. רואה כמה הכל מדויק בדרך.