רוצה לשפר
מערכות יחסים

אני רוצה לשתף אתכן במשהו שעזר לזוגיות שלי ושינה אותה.
הרגשתי שאני משחררת את התלות שלי בניר בן זוגי והאושר שלי לא תלוי בו.

באותה תקופה אריאל היה בן חצי שנה, עידו היה בן שלוש וקצת
ושגרת הערב היתה קשה עבורי.
ארוחת הערב ומקלחות כששניהם עייפים וצורחים,
אני שלא רוצה להיות פה בכלל ורק מחכה לעזרה.
בדיעבד הייתי כנראה עם דיכאון אחרי לידה שלא אובחן.
היה לי מאוד קשה לתפעל את הבית.
עשיתי הכל על "אוטומט" ללא רגש אבל היה מתוקתק. יופי לי.
כמובן שעשיתי כמו הרבה אימהות את החשבון הפשוט של –
"קשה לי, ניר איננו, הוא האבא של הילדים שאמור לעזור לי, משמע ניר אשם!"

היינו רבים המון על מי יותר מסכן ומי עובד הכי קשה, מתחשבנים.
הרגשתי שהוא לא רואה אותי ולא מבין.
כל יום הייתי מסתכלת על השעון ב- 18:30 ומתקשרת לשאול אם הוא יצא מהעבודה.
חייתי לפי השעון ומבחינתי תפקידי לעורר גם את ניר.
הרי אני צודקת. הוא אמור להיות שותף.
כל יום הוא היה אומר לי עוד רגע עוד מעט וכשהיה כבר מגיע,
היה מקבל תינוק לידיים ופרצוף כועס וחמוץ (סצנה שאני מכירה מכל כך הרבה בתים גם אח"כ באימונים שלי).
יום אחד התקשרתי ב 18:30 והוא אמר שהוא כבר יוצא.
החלטתי לזרום עם הערב ולהשאיר לו מקלחות וארוחת ערב.
הייתי מותשת כעוסה ועייפה כך שבראש שלי, מגיע לי יום אחד של שחרור מכל זה.
ידעתי שהוא מגיע תוך חצי שעה וכמובן העיניים על השעון כל הזמן.
ב 19:00 (בדיוק) התקשרתי לשאול איפה הוא והוא ענה שלא יצא עדיין….
עשן יצא לי מהאוזניים!
כל כך כעסתי והרגשתי מאוכזבת וחסרת כוחות לאסוף את עצמי עכשיו לדאוג לילדים,
שפשוט בשביל להירגע התחלתי לשטוף כלים…
המים הזורמים, המונוטוניות של התנועות והסדר באופן כללי, עשו לי טוב.
כמובן שקיללתי כמה שיכולתי תוך כדי וניסיתי לסדר את הראש
איך אני עכשיו מתחילה מהר להכין ארוחת ערב ולקלח.
הילדים מתחילים לבכות…

פתאום הבנתי שפשוט קשה לי! שאני רוצה שיהיה לי קל.
ואז עלה לי שאפיול בא לי שיהיה לי מהנה!
תוך כדי שטיפת הכלים הזו, הגיעה תובנה!
שאני הולכת לעזור לעצמי ללא קשר לניר!
ללא תלות בו.
באותה תקופה זה הגיע מהמקום של "אני אראה לו מה זה"
אבל ידעתי שאני בעיקר עוזרת לעצמי.
הרגשתי פתאום הקלה.
היתה לי מטרה והיא הרגישה נפלא! הגוף התרחב והזדקף, הדמעות פסקו
ופתאום היה לי כוח וחשק לעזור לילדים ולתת אהבה.
היום אני יודעת שהתחושות האלה
מראות לי שזה הנתיב שלי,
שזה כיוון התפתחותי שטוב לי.

כשניר הגיע באותו ערב הייתי שלווה.
הוא חיכה לאיזו מריבה ואני עניתי שהכל בסדר.
הוא התחיל לדאוג ואמר שהפכתי לאדישה.
אני ידעתי שאני לא הולכת לשתף אותו בתובנה שלי ונראה מה יהיה.

יום למחרת ישבתי לכתוב לי איך יהיה לי קל.
קניתי צבעים לעידו לאמבטיה ושירי קלסיקה ללילה טוב,
קראתי על שגרת ערב והרגשתי שמעניין לי! שבא לי!
היום אני קוראת לזה "נקודת שמחה" – הנקודה בה יש רעיון, עולה דמיון, בא החשק
וכל ההתלהבות והחיות שם.
וככה כמעט כל ערב האווירה בבית היתה שלווה ורגועה,
הילדים קיבלו אמא שבא לה עליהם,  שהקשיבה פנימה והבינה שבא לה קל!
ששיחררה תלות חיצונית.

בנוסף, התמקדתי בכל מה שכבר כן קל לי.
קל לי ללכת, קל לי לאכול, קל לי לצחוק, קל לי לכתוב ועוד ועוד.
היו גם ערבים לא פשוטים אבל התדר שלי היה ברובם טוב והצלחתי להכיל את זה.
זה הוליד עוד תובנה שהכל מתחיל ונגמר בתוכי –
כשהתדר שלי טוב – אני יכולה להכיל הכל. בכי, צעקות, ריבים, האשמות, רגשות אשמה וביקורת.

היחסים עם ניר עדיין היו מרוחקים אבל כיוון שהפוקוס שלי לא היה עליו,
הרגשתי שאני רכה יותר, קודם כל עם עצמי ואח"כ אליו.
שמתי לב שאני פחות מצפה ומאשימה.
מתחילה אפילו מעט לשתף אותו ביום שלי.
אפילו להגיד לו תודה על כל מיני דברים קטנים שראיתי שהוא עשה (ובזכותם היה לי קל 😊 ).

פתאום אחרי כחודש ניר התחיל להגיע הביתה מוקדם יותר,
בלי שהתקשרתי, בלי שביקשתי, בלי שיחות ותחנונים.
הוא התמגנט לתדר שלי, משכתי אותו אלינו כמו מגנט כי היה כיף בבית, כי צחקנו ונהננו בעצמנו.

הסיפור הזה הוא עוגן (אחד המושגים שאני מלמדת בקורסים שלי) מבחינתי –
משהו ששינה לי את השקפת החיים וההתפתחות האישית.
הבנתי שאני צריכה קודם להקשיב לעצמי ואז אוכל ליהנות.