אין לי ספק שהכותרת בה בחרתי לפתוח את מאמרי מצחיקה אותך. מי לא מכירה רגשות אשמה?!!
כמה פעמים שמעתי אימהות (ואבות) אומרים ש"אין מה לעשות.. זה מגיע עם ההורות וזה חלק מהעניין".
אז זהו שלא! רגשות אשמה לא חייבים להיות חלק מההורות שלנו.
את רוצה לחשוב גם על עצמך, לבנות קריירה, ללמוד, לפנות זמן לפנאי או זמן זוגי
אבל חשה שאת עושה עוול לילדך אם את עושה את זה.
הרגשות האלה אומרים לך משהו – "איזה מן אמא אני?" " ככה אמא לא צריכה לנהוג!",
"האם אני בסדר?" ו.. "מה יגידו?"
מה הם רגשות האשמה האלה?
לפי ההגדרה המילונית אשמה היא אחריות לעבירה או כישלון.
אם נבחן את ההגדרה הזאת למעשה על עצמנו- אנחנו חשות שאנו עושות דבר עבירה (!!)
בכך שאנחנו לא ממלאות עבור ילדינו את התפקיד האימהי האולטימטיבי שהתרבות שלנו מכתיבה לנו.
אנו חשות כישלון באימהות שאנו "צריכות" להיות.
התרבות שלנו, המסרים במדיות השונות, החברה בה אנו חיים מכתיבים הורות מושלמת-
תמיד להכיל, לא לכעוס או לצעוק, לא להשליך רוגז שלנו עליהם, להנות מכל שהייה במחציתם
כי הרי ילדים זה שמחה! וכי אם לא נעשה כך- נגרום להם לנזק. האמנם?
האריס בספרו מיתוס גידול הילדים (2005) כתב כי הקשר בינינו לבין ילדינו הוא קשר לא מושלם
והשליטה בגורלנו ובגורל קרובינו מוגבלת. מרכיבים רבים כל כך משפיעים על התפתחותם של ילדינו
ועל יחסיהם עימנו מלבד התנהגותנו איתם.
כן, להיות מושלמת זה לא טבעי. אנחנו לא מושלמים. לא כבני אדם ולא כהורים.
למעשה, כמו שוויניקוט אמר (ויניקוט 1995) הורה טוב הוא הורה "מספיק טוב" (לא מושלם).
עוד עובדה מעניינת– "אימהות במיוחד מרגישות אשמות בהורות.
יש להן רגשות אשמה כאשר הן מחליטות לחזור לעבודה או לפתח קריירה.
יש להן רגשי אשמה כאשר הן חוזרות מאוחר לילדתם שנשארה עם מטפלת
או כאשר איחרו לשעת הוצאתה מהגן. יש להן רגשי אשמה אחרי שכעסו, התפרצו או
צעקו על ילדם… ועוד ועוד". (חיים עמית, 1997)
למה? כי גם בעידן שלנו ועל
אף שהגברים בחיינו מאוד שם, תורמים, מחנכים ונמצאים, האישה עדיין
מרגישה שמלוא האחריות עליה.
אז האם המחשבה שאני צריכה להיות מושלמת משרתת אותי?
האם מלוא האחריות שאני לוקחת על עצמי משרתת אותי?
אפשר לקחת מרגשות האשמה ותחושת המושלמות את היתרונות של זה ולתת
לזה גבול.
אפשר להאציל סמכויות ולעשות קצת פחות כדי לפנות מקום ליותר אני.
בכל זאת- למה רגשות האשמה מגיעים?
רגשות האשמה נועדו לעזור לנו לשפר את עצמנו. אנחנו חשות אותם,
מתוודעות לכוונות הטובות שלנו (שלא מתממשים) ומיד- בואו נודה ,
מאוד סובלות, מייסרות את עצמנו, מבקרות את התנהגותנו.
למעשה זה גורם לנו למעין 'בדק בית', לבחון 'האם אני בסדר?'.
זהו רדאר של כוונות טובות שלא מתממשות.
אם כך- האם לא אוכל לעשות 'בדק בית' בלי ההרגשה הרעה והמבקרת
המתלווה לאשמה?
אז מה עושים?
· בדיקה של המחשבות שלי על עצמי ועל האמא שאני חושבת שאני "צריכה" להיות..
הקולות שצצים לי בראש על כמה אני לא בסדר הם בסה"כ מחשבות!! ביחני את אמינותם.
האם את מוזנת ממיתוס על אימהות? מי אמר מה את "צריכה"? למי את מקשיבה?
האם באמת כשלת? האם באמת את אשמה?
אם כן- אולי זה הזמן לשנות דפוסים שאת לא שלמה איתם.
· בחירה ושלמות עם הבחירה – אחרי שבחנת את עצמך ואת חשה שעשית בחירה
את יכולה לקחת אחריות על הבחירות שלך וגם על התוצאות שלהם.
בפועל, אנחו עושות את הבחירה אבל רגשית לא נותנות לעצמנו להשתחרר מכבלי הכעס העצמי.
אם בחרת ממקום שלם במשהו שאת רוצה, אם את מחליטה שזו תקופה
בה את רוצה להשקיע גם בעצמך או בקריירה שלך (אף אחד לא אמר שזה קל),
את יכולה לקחת אחריות על ההחלטה ולהיות שלמה איתה.
כנראה שהבחירה הזו גורמת לך גם להיות אמא טובה יותר.
· אסרטיביות במסר לילדים- כשאת שלמה עם בחירות, זה עובר גם לילדים שלך!
את מלמדת אותם גם שיעור חשוב על כך שלא וויתרת על רצונותיך שלך, על שאמא היא גם אישה.
לעומת זאת עם רגשות האשמה מגיע הרבה פעמים מסר של אני לא בסדר
ואיתו גם פיצוי שלא תורם לילד ואף מקבע אצלו ע"פ מומחים תחושה של קורבן.
· התאמת ציפיות – ההבנה שאת לא יכולה להיות מושלמת, שאת אנושית ושלא לכל דבר שתעשי
יש השלכה על ילדיך. ככל שנצטרך להיות פחות מושלמות, כן נחוש פחות כעס ואשמה.
לכאורה, הרבה מהופעתם של רגשות האשמה הם במאבק בין האישה שאני,
לה אני רוצה לתת ביטוי, להגשים עצמי, להתחבר למי שאני מעבר להיותי אם
לבין האמא שאני, מי שאני רוצה ואמורה להיות עבור ילדיי, להיות מי שאני
מצפה מעצמי. כלומר בין הגשמה אישית לנתינה לילדי.
למעשה, אין צד שני! האישה והאמא שאני הם אותו הצד – הם אני! אנו חשות
שלא נוכל להיות 'גם וגם', שמשהו (או מישהו) ייאלץ לוותר, שצריך להתפשר.
למעשה, אפשר לאזן בין התחושות האלה אם רק נמעיט קצת בציפיות, נעשה
סדר במחשבות וניתן גם לעצמנו.
מה את עשית למען עצמך השבוע?