5:30 ליתר דיוק. הקטנצ'יק התעורר. שעון חורף.
בד"כ זה הזמן שלי לעצמי. כן, אני כבר ערה בשעות האלה לפניו. הפעם נאלצתי לוותר על שהיה עם עצמי ולהיות שם עבורו.
היה משהו קסום בשעה הזו ששנינו יחד לבד..
לא רציתי שהוא יעיר את הבית ולשחק בשקט הפך לרעש אז התחלנו את "משחק השקט!"
זה לא היה סתם משחק בו לא מדברים והראשון נפסל, אלא עשינו משחקים ופעולות יחד והתאמצנו לא לדבר!
לא קל עבור ילד בן 3.5 אבל בואנה הוא יותר טוב ממני בעניין הזה!
התחלתי לתרגל שקט כשהתחלתי לאמן מתוך רצון להקשיב. זה היה קסום והצריך המון עבודה אבל גיליתי המון! על אחרים ועל עצמי.
מי היה מאמין שאני, שלא מפסיקה לדבר, שבעבר באה ממקום כ"כ רציונלי וחוקר אהנה וארצה להיות בשקט וגם.. לעשות מדיטציה!
יש שקט של הקשבה ויש שקט של עצמי עם עצמי. גיליתי שבשקט מהמחשבות ובנוכחות הפנימית ברגע ההווה יש את המהות שלי ואת יופי החיים.
גיליתי כמה המחשבות שלי מזמזמות כל הזמן, בלי הפרעה ושולטות בי וככה גם שולטות במציאות שלי ואיך בסה"כ דרך שקט אני מחזירה את המושכות אליי!
בכל מקרה במשחק השקט הזה שלנו הבנתי פתאום את מה שאומרים על הויפאסנה (מדיטציית שקט שאורכת ימים) ואת השליטה על הדיבור כשאני לא לבד!
האיש שלי התעורר ובמהלך צחצוח שיניים עם הקטנצ'יק (עדיין בשקט!!) כמעט זרקתי הערה לאיש. הערה שעלתה לי בראש ולא היתה נעימה בעליל
אבל אז הופיע קול בראש: "תני דוגמא. את במשחק השקט! " אז שתקתי ואז ראיתי שבכלל טעיתי ומזל שלא זרקתי את ההערה כי הייתי מקפלת את הזנב בין הרגליים!!
בקיצור למדתי את כוחה של השתיקה מזוית אחרת. גם ליד אחרים.. גם אם הם בני 3.5..