כשעבדתי בהיי-טק היה הרגל כזה לעמוד ליד מכונת הקפה או סתם במטבח ולהתלונן..
הרי צריך איכשהו להעביר את הזמן לא??
הרי אם אתלונן זה אומר שאני משתפת בחיי, פתוחה, כמו כולם.
התרגלנו להעביר את הזמן המת שבין העבודה לעבודה ב"כמה אני עייפה" או "שיו אין לי כוח ליום הזה.."
התרגלנו להעביר שיחות חולין בתלונה.
חשבת פעם מה זה עושה לך???
כמו שיש לי מתאמנת שמבחינתה אירוח = "להראות כמה אני מתאמצת ואיכפת לי" עד שמהצד זה נראה שהיא רצה מרתון ותמיד אין לה אויר. ככה היא מרגישה שהיא מראה לכולם ולעצמה כמה איכפת לה וכמה היא מארחת משקיענית ונהדרת!
היא נותנת לעצמה הרבה פידבק על האופן בו היא רואה את עצמה ועל "מה יגידו"..?
רק שהיא משלמת מחיר של מירוץ והתשה..
עם מתאמנת אחרת הגענו להבנה שרגשות האשמה שלה חוזרים שוב ושוב ויש בהם "רווח" (כמו בכל דבר שאנחנו חושבות) – "אם אני מרגישה ככה סימן שאיכפת לי!"
וכמה נעים וממלא זה לדעת שאיכפת לי.. אני אמא טובה יותר ככה לא?? אז כדאי לי להמשיך להרגיש רגשות אשמה.. מה, לא??
רק שבדרך את אוכלת את עצמך, לא שלמה עם הדרך שלך ומפצה את הילדים עד הרס..
יש לנו תת מודע וכמו שאני אומרת לבן שלי – "יש מישהו בתוך הראש שלך
ששומע וכל מה שאתה אומר לו, הוא חושב שזו האמת"…
התלוננת על העייפות או הכביסה או הילדים? לא רק שתקבלי עוד מזה כי התת מודע קיבל פקודה לחפש עוד כזה
זה גם יהפוך את התדר שלך למכווץ, לתחושה כללית של "קשה לי, מבאס לי, אני קורסת…"
זה יוצר אצלנו תדר של "אוף"…ורגש של באסה ולופ של מחשבות שמלכלכות לנו את
כל ההזדמנויות והיופי שסביבנו ואליו אנחנו למעשה כל כך עורגות!
ואז מגיעות מחשבות מעכבות (הן פשוט באות לבקר קרובים..)
והן מביאות איתן עוד ביקורת עצמית, עוד תחושת בדידות ועוד "רעש"..
זה בא לידי ביטוי גם במילים ובשפה שאנחנו משתמשים בה-
"להיות אמא זה קשה", "אין ברירה" , "ככה זה", "ככה צריך"..
ואז אנחנו לא מבינות איך אנחנו קורסות ולמה כל כך קשה לנו??
אנחנו לא מבינות למה הילדים כאלה עקשנים ורבים כל הזמן,
להמ הם עושים לי דוקא, למה הכביסה לא נגמרת ומתי יהיה לי זמן לעצמי??
לא מבינות איך אחרים רואים את המציאות שלנו אחרת וחושבות שפשוט לא מבינים אותנו..
אצלנו זה אחרת.. (כמה פעמים אני שומעת ממתאמנות את המשפט הזה) ..
אז מה עושים??
בואו נפשט את הדברים.
כדי שנרגיש שמחה פשוטה ביומיום
ונמגנט אלינו עוד ממנה ולאט לאט מה שאנחנו רוצות יהיה ברור יותר
וגם יגיע לפתחנו עוד מהטוב הזה…
עלינו להבין שאנחנו שולטות בתדר שלנו ואנחנו יכולות ליצור תדר חיובי.
(תדר- כמו ברדיו צלול, כששומעים את המוסיקה ברורה ונקייה)
אם אני מרגישה שקשה לי – זה בא לסמן לי שעליי להקל על עצמי,
תקשיבי לעצמך ואל תסמני את הקושי אלא תרפי..
להרגיש את עצמך ואולי לא לעשות הכל הכל בדיוק כמו שאת חושבת שזה צריך להיות
אלא לבחון מה מספיק טוב עבורך כרגע? כמו בוידאו הזה שצילמתי עבורכן פעם.
תהפכי את ה"קשה" לעשייה מהנה בדרך שלך, בקצב שלך ואפילו להודיה על "החיים בבית"
כי הבלגן מעיד על שפע של תנועה זורמת שאנחנו תמיד רוצות עוד ממנה.
אם איכפת לך – אז פשוט איכפת לך וזה לא חייב לבוא עם תחושת אשמה.
ולכן כל פעם שיש לך תחושת אשמה – את יכולה לבחון את הבחירות שלך,
להבין איפה תהיי שלמה יותר עם עצמך (מומלץ להקשיב לגוף בלבד – מכווץ= לא, רחב = כן..)
ולהחמיא לעצמך עד כמה איכפת לך!
אם את מארחת – את לא צריכה להתאמץ ולרוץ אלא פשוט להנות מהרגע ומהאירוח…
העיקר שאת נהנית לא??
אם יש שיחת חולין – לא חייבים למלא אותה בתלונות אלא דווקא במה שכן עובד וכן טוב לך..
ואם רק תחפשי- תמצאי!
פשוט התרגלנו.. אבל אפשר לשנות את זה כי יש כל כך הרבה יופי עבורך בעולם
וחבל שקצת כביסה או כלים בכיור יערפלו את העיניים שלך..
אחד הדברים היפים שמנקים את הרעש והלאגן הוא הודיה!
להודות על מי שאת, על מה שיש לך וגם על הקושי.
מוזמנת להצטרף אליי כאן מתחת ותראי מה זה עושה לך!
תודה על מי שאני, תודה על ראייה שלי, על צבעים יפים שיש מולי כל הזמן,
תודה על כתיבה ועל ביטוי, תודה על כוס המים שלפניי צלולה ויפה ומרוה,
תודה על סוודר שאני לובשת ונעים לי כל כך, תודה על פשטות, תודה על הבית היפה שלי,
ועל עציץ רקפות שקניתי השבוע ועושה לי כל כך טוב!
תודה על המבט בעיניים של הבן שלי והחיוך השובה שלו, תודה על המחשב הזה שעוזר לי להעביר מסרים לעולם,
תודה על החוכמה שלי ועל הקלילות, על יצירתיות ועל רעיונות שלא נגמרים,
תודה על שפע שסובב אותי יום יום, כל היום ועל דיוקים,
על האיש המקסים שלי שעושה עבודת קודש וזוכר גם לחבק אותי חזק,
על האוטו שלוקח אותי ממקום למקום בנוחות ובקלות
על שמש נהדרת שמלטפת אם רק ניתן לה…
הי יעל אני מאוד נהנית לקרוא את המאמרים שלך ואני עושה כל בוקר את המדיטציה שלך תודה