עוד שנה עברה!
הנה מה שכתבתי שנה שעברה והאמת מתאים בול גם היום…
היום בדיוק לפני 16 שנה איבדתי את אמא שלי.
רק היום אני מבינה כמה אני "אני" בזכותה. גם בגלל אובדנה.
לא הייתי יכולה להיות "אני" אם לא היתה לי הדמות המדהימה שלה עד שמלאו לי 18.. מחבקת, מסבירה, נותנת דוגמא, מקשיבה ועוזרת לכולם.
לא הייתי יכולה להיות "אני" אם לא הייתי רואה כמה היא הגשימה את עצמה כאשת עסקים,
כמה היא השקיעה במשפחה, כמה היא תמרנה את כל ענייני השילוב בית- עבודה, כמה היא היתה מיוחדת ואחרת מכל מה שאני מכירה, גם היום.
אני זוכרת למשל את ריח הבית בבוקר כשמתעוררים והכל מלא ריחות בישול כי היא יוצאת לעבוד ומכינה לי, ילדת המפתח, את כל מה שאני צריכה כדי לאכול צהריים.
כמה אהבתי את הדאגה הזו וגם את האחריות שנתנו לי. כמה אהבתי שהיא הגיעה בצהריים והיינו מתכרבלות יחד לישון על הספה.
לא הייתי יכולה להיות "אני" אם לא היו עוברים עליי ימי געגועים, התחחברות לבור עמוק שחור של חוסר
או געגעוע כשאני רואה אימהות עם אימהות ועגלות.. או סתם נשיקה בין אם לבת.
לפני 3 שנים ראיתי אותה. כן. ממש. בלידה של הבן הקטן שלי חוויתי סוג של הזיה / ספק מעבר לעולם הבא והיא היתה שם על ספה לבנה גדולה. יפה מתמיד. ואני מתרגשת לראותה.. והיא הודפת אותי שאני אלך, שעוד לא הגיע זמני. צועקת עלי, עושה תנועות עם הידיים. עד היום התמונה הזאת לא עוזבת אותי. לקח לי 7 שעות להתעורר אח"כ מההרדמה.
מתעוררת ולא יודעת באיזה עולם אני ועד כמה אני רוצה להיות כאן.
היום למדתי להודות גם על זה. הקושי והקשיים הביאו אותי לתובנות גדולות ולהנאה מהחיים.
אני יודעת שאני מפתחת את עצמי, מגשימה את עצמי בדיוק כמו שאני רוצה, בייעוד שלי בזכות עצמי
וגם בזכות מי שהיא היתה ואיך שהיא גידלה אותי יחד עם דמותה כמו שילדה בת 18 יכולה לזכור.
אם לא היה לי את הקושי הגדול הזה בחיים שלי אני לא בטוחה שהייתי מעזה היום לעשות מה שאני עושה, לראות דברים בפרופורציות
ולאכול את החיים בכפית..
אני מסתכלת על חיי רק לפני 7 שנים. לא ייאמן מה קרה מאז!! אני ממש צריכה טלסקופ כדי להסתכל על מי ומה שהייתי פעם..
לפני 7 שנים הרגשתי מבולבלת, בוכה הרבה, אבודה בעולם. שואלת הרבה "למה" ולא מצליחה להתקדם.
לפני 7 שנים הייתי "ועדת ביקורת" על כל אדם וכל דבר. לכל מקום שהלכתי היה לי מה להגיד והמיקוד היה שלילי.
לפני 7 שנים היה לי כביכול כל מה שרציתי אבל למעשה הכל היה נראה ריק מבפנים. הרגשתי שאני לא נראית.
לפני 7 שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי מתמשך שהרגשתי שמושך אותי למטה עוד ועוד ואני לא מצליחה להרים את עצמי.
לפני 7 שנים העבודה שלי היתה סתם עבודה בשביל הקו"ח ושיהיה בעתיד..
לפני 7 שנים כל הזמן הסתכלתי בשעון כדי לראות מתי הזמן עובר
לפני 7 שנים ניסיתי להיכנס להריון ולא הבנתי למה זה לא הולך?!
לפני 7 שנים הייתי מתלוננת סדרתית בכל שיחת סלון, עם חברים והרבה בלילה עם עצמי.
לפני 7 שנים לא הכרתי את עצמי..
אז את הפוסט הזה אני מקדישה לאמא שלי- אמא לינדה- שאני לא אני בלעדיה!
מתגעגעת כל רגע, כל דקה, כל שנייה. אוהבת ובטוחה שעוד ניפגש.
והנה השיר שהיא ביקשה שנכתוב על קברה והמשמעות שלו בהקשר שלה עושה לי צמרמורת כל פעם מחדש. כבר 16 שנה.
[htPBPHRv8JA]
היי,
ריגשת עד מאוד הכתיבה ההזדהות הכל…גם אני אבדתי את אימי לפני (עוד מעט) 7 שנים….
בכל מקרה…המשיכי כך!יישר כח!!! כל הכבוד והמון הצלחה בחיים, ובכל התחומים!!!
רינת שותפתי לאובדן נראה שנפתח בסוף קבוצת בנות ללא אם..
תודה שהגבת וחיזקת! מחזקת אותך חזרה בענק!
מאוד מחזק ומעודד
תודה לאה. אשמח לשמוע מה מעודד אותך? את לוקחת כאן משהו לעצמך?
יעלי… יו… כמה מרגש!!!
מדהים איך אתה מכיר בן אדם כל כך הרבה זמן
ובכתוב הדברים מועברים אחרת..
ריגשת אותי עד דמעות!
אוהבת אותך מאד..
תודה לכם על החיבוק הוירטואלי החם והמחזק..
ניני- אוהבת אותך!!
יקירתי, ריגשת אותי עד דמעות.
אני מאמינה היום שהכל קורה כפי שצריך לקרות ושיש יד מכוונת מלמעלה. אני גם מאמינה שהחיים לא מסתיימים אחרי המוות והיקירים והאהובים שלנו תמיד שם, איתנו, לצידנו, עוזרים ושומרים ומלווים אותנו ברגעים הטובים והקשים.
שולחת לך חיבוק גדול!
חלי.
תודה חלי שלי!
את מלאך בעצמך!! זכיתי בהכרות איתך לא סתם..
יעל יקרה
משהי כבר אמרה לפני שדברים לא קורים במקרה ואני מסכימה לגמרי. לא ברור איך הגעתי לקרוא את הבלוג הזה שמאוד ריגש אותי. אני איבדתי את אבא שלי בגיל 19 לפני 19 שנים
והבוקר כשתלמידים אמרו לי את התאריך משום מה התבלבלתי וחשבתי שהיום 10/5 שזה יום ההולדת שלו.
לאחרונה יותר ויותר אני מבינה כמה דברים בחיי קורים לי בזכות מי שהוא היה עבורי.
אז תודה רבה לך על הבלוג הזה שנגע בי מאוד.
גלית
גלית יקרה לא סתם אנחנו מתחברות בינינו!
יש משהו באובדן שמחבר אותך לאנשים ששואפים את החיים!
מחבקת ומחזקת וירטואלית
ריגשת, הפתיחות והיכולת לדבר ולהציג את הנושא מדהים.
באמת נראה שעברת הרבה מאז ימי האוניברסיטה המשותפים
בהצלחה בהמשך הדרך…
תודה מירית אכן עברתי דרך.. שמחה שאת רואה את זה.
נשיקות.
יעלי המקסימה
כתבת כל כך מקסים , מרגש עד דמעות ,והשיר שצירפת מקסים
מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ,את מדהימה וגדולה ואפשר רק ללמוד ממך איך להתמודד עם אובדן
בדיוק אתמול היה 15 שנה שבן דוד שלי נהרג הוא היה בן 23 והוא כל כך חסר אז בטח אמא שמרגישים בחסרונה יום יום.
אוהבת אותך
שירה
תודה שירה אהובה!
מחזקת את ידייך. אובדן הוא אובדן!
וואוו יעל,באמת מרגש.
לא להאמין שהיית מי שאת מספרת.
אני רואה אותך כאדם חיובי,חייכני וטוב לב.
מדהים איך אנשים קמים ומתחזקים מכאב.
הדר
תודה הדר דברים שרואים מכאן לא רואים משם.. ומסתבר שמאחורי כל אחד מאיתנו מסתתר סיפור.
שמחה שרואים אותי בהוויה כמישהי חיובית. עבדתי על זה הרבה להיות כזאת באמת!
יעלי היקרה,
תודה על השיתוף והחשיפה המרגשת שלך לזכר אימא.
אני מאוד מזדהה אתך, מייסורים אנו צומחים ועולים
ואת לקחת את זה לכיוון העצמה עצמית שממנה את מעצימה גם אחרות. גם אני מרגישה כמוך שדרך הסבל שעברתי רק התעצמתי ממנו וביכולתי להעצים אחרים.
אוהבת אותך ומוכנה לאמץ אותך כילדה שלי.
נשיקות
מירי