"עכשיו טוב לי סופסוף עם המשפחה, הילדים, הבישולים, היחד שלנו, אין עבודה ואין דרישות ודווקא עכשיו אני חוששת מהחזרה לשגרה"
מזדהה? קיבלתי הודעות כאלה שבוע שעבר מכמה חברות ומתאמנות שלי.
ויש פה 2 דברים שזה העלה בי:
1) אפשר לקחת את המהויות של מה שעושה לנו טוב והתדייק עכשיו ולהמשיך איתן. האמנם זה תלוי בעטיפה או בתפאורה?
האמנם זה תלוי בנסיבות? התקופה הזו פיתחה חוסן ועוגנים לחלק מאיתנו, הראתה לנו שאנחנו מסוגלים למרות שחשבנו שלא ואת זה אי אפשר לקחת לנו.
אפשר לקחת את זה הלאה ולעגן את ההרגשה – לומר לייקום ככה זה מרגיש כשאני משמעותית, ככה זה מרגיש כשאני מסוגלת, ככה זה מרגיש כשאני נהנית, ככה זה מרגיש כשאני מתמסרת. עוד מזה בבקשה. וזה יגיע כי כיף לך ועכשיו את מבקשת.
2) חלק מהסבל שלנו הוא שאנחנו נלחמות עם המציאות, שאנחנו רוצות שיתנו לנו מה שאנחנו רוצות בדרך שלנו. זה קורה כשחסר לנו משהו שאנחנו רוצות ולא מגיע וזה קורה גם כשטוב לנו ואנחנו לא רוצות לשחרר. האחזות. אלה שני צדדים של אותו מטבע 
ויש בו אמירה של "אני לא סומכת שיהיה לי מה שאני רוצה" / "לא אסתדר עם תפאורה אחרת" או בקיצור – מה יהיה??
ככל שאנחנו בכאן ועכשיו ומרפות מההשתוקקות של מה שהיה או מה שיש עכשיו שלא יילך, זו התפתחות!
ומה שעניתי לחברות שלי הוא שאנחנו יכולות לאפשר לעצמנו להתמודד ולהרגיש גם פחות טוב, לא לפחד מזה, אנחנו יכולות להתמודד ולראות מה עושה לנו טוב ולקחת אותו הלאה, לדייק, להתחבר, להרגיש, ללא תלות בנסיבות.
מכאן שמושלם שהגיע החשש כי הוא מעורר אותנו להמשיך במה שעושה טוב גם אם התפאורה תשתנה. יש לנו אותנו.
חופש אמיתי הוא להרגיש הכל, אנחנו נהיה בסדר גם עם מה שיגיע בהמשך.
חופש אמיתי זה להיות עם עצמנו כמו שאנחנו בכל מה שבא.