הבלבול גדול, הדברים סביבנו גורמים לנו לא להיות במיקוד – מטלות, טלפון נייד שמצלצל כל הזמן או סתם היומיום..
הלב כבד.. את רוצה יותר מהחיים. החיים עוברים. עוד יום ועוד יום.
"ואיפה אני בתוך כל זה? מה "האמת" שלי? איך אני אביא את עצמי החוצה?
אין זמן לחשוב על זה.. זו רק מועקה קטנה והיא תעבור. כשהילדים יגדלו קצת תחזרי לעצמך." אומר לך הקול בראש.
"ככה זה!"
אנחנו אימהות, נשים, בעולם מודרני – זמינות כל הזמן, עסוקות כל הזמן, רוצות יותר. דבר רודף דבר וגם אם קשה – "ככה זה"…
נשארות בעומס, מתנהלות, מכבות שריפות.
מדי פעם יציאה זוגית, מדי פעם שיחה עם חברה, אולי אפילו חוג או כושר (וואו!!)
אבל בסופו של דבר החיים עוברים לידנו. לא תמיד מרוצות, לא תמיד יודעות מה אנחנו רוצות והפער בין החיים שאנחנו רוצות לחיים שאנחנו חוות גדל..
עם יד על הלב, רובנו מתנהלות ואפילו לא נעזרות במישהו.
"גם ככה אם אני אני לי מי לי".. (האיש שאנחנו רוצות ש"יעזור" לא תמיד מספק את הסחורה ואז גם ייאוש נכנס לתמונה).
ואם כן נחליט להעזר- אז זו עוזרת בית (גם טוב! אבל זה עבור הבית שלי. ומה איתי??)
אם המצב מגיע לבלבול גדול או כאב אנחנו פונות הרבה פעמים לחברות, משפחה מי שמכיר אותנו, מתלוננות. רוצות שיגידו לנו מה לעשות. מחפשות תשובה מבחוץ. חושבות שאנחנו לא יודעות לדעת. לא יודעות מה יעזור לנו. הרי אנחנו בבלבול לא?
בפועל, אנחנו מפעילות הרבה מאמץ. מאמץ לרצות את כולם, מאמץ להיות הטובה ביותר שאני יכולה.
מאמץ כדי שכביכול יהיה לי יותר טוב, אבל בפועל אנחנו לא עוצרות לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצות? ואם כבר עצרנו לא תמיד אנחנו יודעות מה אנחנו רוצות. ואם כבר שאלנו אנחנו מחפשות עצה. תשובה מבחוץ.
מקשיבות לכל אחד שאומר לנו מה נכון לנו אבל לא חשובות מה באמת אני מרגישה. מה אני הייתי אומרת לעצמי?
לפעמים אנחנו פשוט מוותרות, אומרות לעצמנו שאנחנו "לא כאלה" ויוצאות מהמירוץ, כבר לא מרצות ולא מעמידות רף גבוה אבל גם לא חושבות על מה שאנחנו רוצות. ממשיכות להתנהל. שם יש מאמץ מסוג אחר – מאמץ להיות מאושרת בדרכי שלי.
נכון, לא תמיד אנחנו יודעות מה נכון לנו אבל יש לנו את כל התשובות. זה רק עניין של מודעות, של אורח חיים, של ניקיון רעלים פנימי שיוציא החוצה את מה שעושה לנו טוב, את מי שאנחנו באמת, את מה שנכון לנו בכל התחומים – הגשמה, זוגיות, דימוי עצמי, הורות. המפתח אצלנו. לפעמים הוא מלא אב אבל הוא תמיד יישאר שם..
אם רק נעצור רגע ונקשיב ללב, למה ש"בא לי", למה שאני רוצה בלי כל מיני טיעונים של אחריות, ילדים, משכנתא ועוד,
יהיה לנו טוב יותר. בלי מאמץ. פשוט ככה. זה יגיע לבד, זה ירגיש נכון ואנחנו נדע. נדע להרפות, נדע להתחבר לעצמנו.
מדי פעם צריך לעצור את הצד השמאלי של המוח שלנו, זה החושב כל הזמן מה נכון ומה כדאי ומה צריך וללכת עם מה שמרגיש אפילו בלי הסבר.
תנסי. מקסימום תצליחי.
ואיך זה אצלכן? עושות מה שבא לכן ביומיום? אפילו דברים קטנים?