כמה פעמים שמעתי אימהות אומרות אני אדאג להגשמה שלי כשהילדים ייגדלו.
כמה פעמים שמעתי אימהות אומרות "צריך לבחור" אי אפשר הכל יחד.
כמה פעמים שמעתי אימהות אומרות – "אין מה לעשות כשאת משקיעה בקריירה את מזניחה את הילדים.."
אז הנה אני מוציאה אליכן קול קורא!!! די!!! זה לא נכון!! אין "ככה זה". אלפי נשים מגשימות את עצמן יום יום ונהנות גם עם הילדים.
תפסיקו את צקצוקי הלשון והאמירות הנוראיות על "למה הן הביאו ילדים" . לא עוד "משטרת אימהות" ששופטת אחת את השניה באלפי גני שעשועים ברחבי הארץ וקוראת ליצחק קדמן להגיע מהר כי נעשה כאן עוול נורא לילדים. אמא לא מוגשמת היא אמא שרע לה ותאמינו לי, מניסיון, זה יותר גרוע מאמא מוגשמת שטוב לה.
היום אני רואה את עצמי מהצד ואומרת לעצמי "גם אני הייתי ככה" נסחפת אחרי האמירות האלה, שופטת ובעיקר.. לא מאפשרת לעצמי את מה שאני רוצה
כי יש רגשי אשם ויש בעיקר קולות פנימיים שאומרים לי שזה לא נוח ומצריך המון עבודה וקשה ואני הרי מפונקת..
זה נראה לי עכשיו מצחיק שחשבתי ככה על עצמי. זה נראה לי עכשיו חבל שלא יצאתי מזה קודם וחוסכת לעצמי כמה שנים של חיפושים עצמיים וחחוסר סיפוק
שלא לדבר על בכי, תלונות לכל עבר ו"ועדת הביקורת" שהפכתי להיות! אבל אני גם יודעת שהכל לטובה. שהייתי צריכה לעבור את כל זה כדי לראות כמה טוב לי עכשיו.
למה אנחנו מוותרות לעצמנו ועל עצמנו?
הנה כמה מסקנות שהגעתי אליהן מאימון של מאות נשים כמוני, חברות, שכנות, לקוחות ועוד..:
- אנחנו כ"כ עמוסות שאין זמן לעצור לחשוב מה אני רוצה ואיך אפילו שיומיום, דקה דקה אנחנו חשות כיווץ בגוף ויודעות שלא טוב לנו.
- איזור הנוחות של מה שמוכר כרגע כ"כ נוח שאנחנו חושבות (כמוני..) שאם נוסיף עוד משהו אחר זה יזעזע את הכל. ובעיקר את הילדים!
- אנחנו לא יודעות בדיוק מה יכול לעזור לנו ולא מוצאות אפילו זמן לחפש…
- יש לנו כל מיני מחשבות ש"אין לנו את זה" , "זה לא יילך" , "מי ייתן לי", "זה לא הזמן" (!) , "זה לא אחראי עכשיו" ועוד!!
- אנחנו בטוחות ששינוי זה המון כסף וזמן להשקיע אז אין על מה לדבר כרגע..
- "בן זוגי לא יסכים.." , "הוא נגד הדברים האלה"…"אין לי אנרגיה לדבר איתו על זה.. בטח נריב!"
- אנחנו מבולבלות, לא בדיוק יודעות מה נכון לנו, מה אנחנו רוצות, לאיזה דרך לפנות ואיך..
- לא מצאנו מישהו שמתאים לנו ויכול לעזור.
יש לך להוסיף עוד? מוזמנת!! בטח יש עוד מלאן דברים שלא חשבתי עליהם! מוזמנת כאן למטה.
מבחינתי זה הפך להיות פרויקט חיי! חזון אישי- להעביר את המסר הזה (ועוד כמה איתו..) ליותר ויותר אימהות שיעשו עבור עצמן, שלא ייחכו, שיהנו.
יש כאן מסר נפלא גם עבור הילדים- אמא עושה גם עבור עצמה, אמא היא לא רק הורה היא גם אישה עם רצונות, שאיפות, יכולות ונותנת דוגמא לא לוותר על עצמך.
אם בא לכן לראות כמה תרגילי וידאו מיוחדים שהוצאתי בדיוק מהמהקום הזה במתנה ממני כנסו ל- http://www.woman-potential.co.il/
ותהנו מסדרה של תרגילי וידאו שצילמתי שיעזרו לנו להבין מה נכון לי, למה אני תקועה, איך להתנהל מאותנטיות, שלווה וביטחון בדרך שלי.
מיועד לנשים שרוצות שינוי קריירה, שכירות או עצמאיות שרוצות התנהלות אותנטית ומותאמת להן.
תהנו!
איך שראיתי את הכותרת בפייסבוק נדלקתי…הרי כל ההתלבטויות שלי לאחרונה זה על זה…
תמיד אני פותחת ואומרת (ואני יודעת שאת הולכת לכעוס עלי) שאני לא אמא אידיאלית…אני זו הקרייריסטית והוא זה שעובד מתשע עד ארבע ומגיע באיזור חמש-חמש וחצי..
פעם אמרו לי: "את כולה מורה, מה כבר יש לך לעשות?"…מעליב, אבל העברתי…
אני רוב הזמן סביב עבודה (שאני מאוד אוהבת), אני לומדת המון…בקושי בבית, ושני ערבים בשבוע מוצאת זמן לנקות נפש אימוני כדורסל…
אז מה ההתלבטות…
הגוף שלי דורש עוד ילד…לא יכולה להסביר את זה, אבל הוא ממש רוצה (וגם אני..מן הסתם)..ההפרש בין הילדים הוא 4 שנים, הקטן שלי "רק" בן שנתיים…לאן אני רה? אני פשוט מרגישה שזה נכון…אולי אני אגואיסטית? לא יודעת! אבל התחושה של עוד ילד…הילד השלישי…
אבל אני יודעת שרוב העבודה תיפול עליו…אני יודעת שאני הקרייריסטית והוא בבית…לא יודעת…התלבטויות…
דיברנו על זה, הוא יודע שגם הוא רוצה את השלישי, הוא יודע שזה יפול עליו, הוא בכלל לא חושב כמוני, הוא יודע שזה הזמן שלי להתפתח ולרוץ עם פרוייקטם שהציעו לי.
אז מה עושים????
ילדים או קריירה…נכון שאפשר לשלב, אבל האם זה הוגן מול בן זוגי המ-ד-ה-י-ם???
ההתלבטות הזו בין קריירה והרחבת המשפחה מוכר כ"כ וגם אפשרי! לא צריך לבחור. את שואלת האם זה הוגן כליפו ולא ברורה לי השאלה- הרי את מציינת שסה"כ בן זוגך רוצה גם עוד ילד ועושה המון בבית אז זו בחירה שלו בדיוק כמו שלך למה נראה לך שזה אגואיסטי?